הכדור שנופל באחת

מאז 1833 נופל כדור אדום במורד תורן בגריניץ' באחת. זו הדרך האיטית ביותר שהומצאה אי־פעם כדי למסור את השעה, וגם הכנה ביותר.

מאת Ilse Marrow · 7 דקות · לקריאה באתר

בכל אחר צהריים, חמש דקות לאחת, כדור אדום עולה עד מחצית התורן שעל גג בית פלמסטיד בגריניץ’, ועוצר. שתי דקות לאחת הוא עולה עד ראש התורן. בדיוק באחת הוא נופל.¹ זה כל המופע, והוא נמשך מאז 1833.

ביום חמישי שבו הלכתי לראות אותו היינו כארבעים איש בחצר שמתחתיו, רובנו מחזיקים טלפונים ומצלמים כדור עושה את מה שכדורים עושים.

באתי לראות שעון בלי לוח. כדור זמן מוסר את השעה פעם ביום, לכל מי שיכול לראות אותו, והוא עושה זאת בלי קול. הוא אינו מתקתק, אינו מצלצל ואין לו מחוגים. במשך חמש דקות הוא מתכונן, ואז, בתוך פחות משנייה, הוא אומר לך דבר מדויק.² הוא נבנה למען אנשים שהשנייה הזאת הייתה נחוצה להם יותר מכל דבר אחר שהשעון יכול היה לומר.

שעון לאוניות

האנשים שלמענם נבנה היו על הנהר. בשנות השלושים של המאה התשע־עשרה היה התמזה, במורד הנהר מגריניץ’, מלא אוניות שעמדו להפליג לחודשים בים, וכל אחת מהן נשאה כרונומטר: שעון כבד, שקפיציו כוונו בקפידה, בתוך תיבה על מתלה גימבלים, מכוון לשעת גריניץ’ ושומר עליה, ככל האפשר, לאורך כל ההפלגה.

הסיבה היא קו האורך. נווט יכול למצוא את שעת הצהריים המקומית לפי השמש, ברגע שבו היא מגיעה לנקודה הגבוהה ביותר, בכל מקום שבו האונייה נמצאת. אם הכרונומטר מראה ששעת הצהריים המקומית הגיעה בגריניץ’ בשתיים ורבע, האונייה נמצאת שני רבעי שעה ורבע מסיבוב כדור הארץ מערבה; ומכיוון שכדור הארץ מסתובב חמש־עשרה מעלות בשעה, מדובר בשלושים ושלוש ושלושה רבעים מעלות מערבית לגריניץ’. כל ארבע דקות של הפרש הן מעלה אחת. השיטה פשוטה. הכול תלוי בשעון.

לכן השעון חייב להיות מדויק, או לפחות לסטות באופן ידוע.³ שגיאה של שנייה בכרונומטר פירושה טעות של חמש־עשרה שניות קשת במיקום, שעל קו המשווה הן כרבע מיל ימי.⁴ שעון שסוטה בכמה שניות ביום יזיז את האונייה בשקט, בתוך חודש, כמה מילין; וההבדל בין כמה מילין הוא ההבדל בין פתח הנמל לסלעים שלצדו.

לפני הכדור, רב־חובל שרצה לבדוק את הכרונומטר שלו מול שעוני גריניץ’ היה צריך לשלוח אותו לחוף, או לשלוח קצין ראשון עם שעון כיס להשוואה מול שעוני המצפה, ואז לחתור בחזרה עם התוצאה. אף אחת מהאפשרויות אינה טובה למכשיר עדין. כדור הזמן הפך את הבעיה על פיה: במקום להביא את השעונים אל השעה, הוא שלח את השעה אל השעונים, מעל מים פתוחים, במהירות האור.

הרעיון היה של קצין בצי, רוברט וואוצ’ופ, שהציב את הכדור הראשון בפורטסמות’ ב־1829. ארבע שנים לאחר מכן התקין האסטרונום המלכותי, ג’ון פונד, את הכדור שבגריניץ’, על גג בית פלמסטיד, המבנה העתיק ביותר במצפה; ומאז הוא נופל, למעט הפסקות בשל סערות ותיקונים.

למה באחת, ולא בצהריים

צהריים נראית השעה המתבקשת. זו השעה שהאסטרונומים מודדים, השעה שהשמש עצמה מסמנת. בדיוק משום כך לא בחרו בה. בצהריים היו האסטרונומים של גריניץ’ עסוקים במכשירים שלהם, מודדים את הזמן שבו השמש חוצה את קו המרידיאן, ואיש לא יכול היה להתפנות להפעלת הכדור. השעה אחת נתנה להם שעה לסיים, לבדוק את השעון ולעלות לגג.

השעה המוזרה הזאת השתרשה. כדורי זמן בנמלים אחרים הלכו בעקבות גריניץ’ ונפלו באחת, ואילו בארצות הברית, החל ממצפה הצי בוושינגטון ב־1845, רוב הכדורים נפלו בצהריים.⁵ איש לא ממהר היה מתכנן אות זמן ציבורי סביב שעת ארוחת הצהריים של צוות קטן. אבל זה מה שהיה האות: לא הפשטה שהורדה מן השמיים, אלא הבטחה שנתנו אנשים מסוימים, שיימצאו בראש בניין מסוים ברגע מסוים.

אני אוהבת את חמש דקות האזהרה יותר מאשר את הנפילה עצמה. בחמש דקות לאחת הכדור עולה עד מחצית התורן, וזו ההוראה: הפסיקו את מה שאתם עושים, מצאו את התורן, פתחו את הכרונומטר והכינו את העיפרון. בשתי דקות לאחת הוא עולה עד ראש התורן, ואתם צופים בו. האות אינו הרגע שבו הכדור מגיע למטה, אלא הרגע שבו הוא מתחיל לנוע. מי שמסיט את מבטו באחת ומחזיר אותו כעבור רגע כבר החמיץ אותו, ואין הזדמנות שנייה עד מחר.

התותח והכדור

ערים אחדות העדיפו רעש. באדינבורו יורים תותח מן הטירה באחת מאז 1861, וכך עושים גם היום, חוץ מימי ראשון ומכמה חגים. התותח פועל בערפל, בניגוד לכדור, והוא מגיע גם אל מי שאינם מביטים בגג הנכון. יש לו פגם אחד, שכל מי שחי באדינבורו לומד במוקדם או במאוחר: הקול איטי.

הקול עובר באוויר במהירות של כ־343 מטרים בשנייה בטמפרטורת החדר. אם עומדים קילומטר מהטירה, הרעם מגיע באיחור של שלוש שניות; במרחק שני קילומטרים, שש שניות. לכיוון שעון מטבח אין לכך חשיבות. לכיול כרונומטר זו קטסטרופה, אלא אם יודעים את המרחק ומחסרים את זמן העיכוב.⁶ לרכבות היה רעש משלהן.

The startings and arrivals of the cars are now the epochs in the village day. They go and come with such regularity and precision, and their whistle can be heard so far, that the farmers set their clocks by them, and thus one well-conducted institution regulates a whole country.

Henry David Thoreau, Walden (1854), “Sounds”

תורו כתב על הקו שעבר ליד בריכת וולדן, במסצ’וסטס. לחקלאים שם לא היה מצפה; היה להם שריקה, שאיחרה בהתאם למרחק מגוריהם מן המסילה. אדינבורו פתרה את אותה בעיה באמצעות שני האמצעים: כדור זמן על אנדרטת נלסון בגבעת קלטון, שאוניות בפירת’ אוף פורת’ יכלו לראות, ותותח לכל השאר.

כדור רואים, לא שומעים. מעברו השני של הנהר בגריניץ’, האור מגיע בתוך מיליוניות השנייה — עיכוב ששום מלח לא היה יכול למדוד. לכך התכוונתי כשאמרתי שהוא כן. אין בכדור דבר שצריך לתקן בגללו. מי שרואה אותו מתחיל ליפול רואה זאת באותו רגע כמו כל אחד אחר, בכל מקום שבו הוא עומד, כל עוד הוא מסוגל לראות אותו בכלל.

גם לכדור יש פגמים משלו. אי אפשר לראות אותו בלילה, בערפל או בגשם כבד, ובימים סוערים מאוד לא מעלים אותו, משום שכדור שנע מעלה ומטה על תורן בסערה מסכן את התורן ואת האנשים שמתחתיו. אפשר לירות בתותח בכל מזג אוויר. צריך להאמין לכדור, ואולי משום כך נותרו מעטים כל כך.

חוטים

הטלגרף שינה את מהותו של כדור הזמן. עד בערך 1850 יכול היה כדור לדווח רק את שעת השעון שלצדו. באמצעות חוט, הוא יכול היה לדווח את שעתו של שעון המרוחק ממנו מאוד, בלי שמישהו במקום יצטרך לדעת מה השעה.

הדוגמה הטובה ביותר נמצאת בדיל, בחוף קנט, שם המתינו אוניות בדאונס, המים המוגנים שבין החוף לבין שרטוני גודווין, לרוח שתישא אותן במורד התעלה. ב־1855 הותקן כדור זמן במגדל איתות ישן של האדמירליות שעל קו החוף, ומאותו רגע הוא נפל באחת, כשאות חשמלי הגיע מגריניץ’, במרחק של כמאה קילומטרים. השומר בדיל העלה אותו בחמש דקות לאחת ובשתי דקות לאחת, בדיוק כמו בגריניץ’, ואז המתין לחוט שישחרר אותו.⁷ הוא פעל לסירוגין עד 1927.

הרכבות כבר גילו שקל יותר לנהל את כולן לפי שעה אחת מאשר לפי שעות רבות. החל מנובמבר 1840 שמרה חברת הרכבות Great Western על שעת לונדון בקו שלה, וב־1847 המליץ בית המסלקה של הרכבות שכל החברות החברות בו יעשו כך. במשך זמן מה פעלו בבריטניה שתי שעות במקביל: שעת הרכבת, והשעה שהשמש העניקה לכל עיירה. בשעון שעל בניין הבורסה ברחוב קורן בבריסטול יש עדיין שני מחוגי דקות, שההפרש ביניהם כעשר דקות: אחד לבריסטול ואחד ללונדון. שעת גריניץ’ לא נעשתה לשעה החוקית של בריטניה הגדולה עד 1880.

There was even railway time observed in clocks, as if the sun itself had given in.

Charles Dickens, Dombey and Son (1848), chapter 15

דיקנס כתב זאת כתלונה, על שכונה בלונדון שנקרעה לגזרים למען מסילת רכבת. כיום, אלה מילים שמתארות היטב את מה שעשו כדור הזמן והחוט שלו: השמש לא נכנעה, אבל שעון בבניין שעל גבעה גבר עליה.

לשם מה כדור הזמן כיום

הרדיו הפך את כדור הזמן למיותר. מ־1924 שידר ה־BBC שישה צלילי איתות קצרים לפני השעה העגולה, ואונייה יכלה לשמוע את גריניץ’ בכל מקום שבו קלטה את האות — בערפל, בלילה, בלי לראות שום תורן. את הכרונומטרים כיוונו לפי הרדיו, אחר כך לפי לוויינים, וכיום רוב העולם מקבל את השעה משעונים אטומיים בלי לחשוב על כך, כחלק מהטלפון שבו צילמו את הכדור.

ובכל זאת הכדורים ממשיכים ליפול. בליטלטון, נמל העיר כרייסטצ’רץ’ בניו זילנד, תחנת כדור זמן שנבנתה ב־1876 ניזוקה ברעידות האדמה של 2010 ו־2011, והמגדל שלה קרס ברעידת משנה באותו יוני. הוא נבנה מחדש ונפתח שוב בנובמבר 2018.⁸ איש בליטלטון לא נזקק לו כדי לכוון כרונומטר. ובכל זאת בנו אותו מחדש, כפי שמתקנים שעון שהיה שייך לסבא או לסבתא: לא מפני שצריך אותו כדי לדעת מה השעה, אלא מפני שזה השעון שתמיד עשה זאת.

כדור הזמן המפורסם ביותר בעולם כלל אינו מראה את השעה. מאז הלילה האחרון של 1907 מורידים כדור במוט בטיימס סקוור בניו יורק כדי לציין את תחילתה של השנה החדשה. זהו כדור זמן שהפכו על ראשו: הוא נע באיטיות במשך דקה ומגיע בחצות, במקום להמתין בראש המוט ולצאת לדרך באחת. אבל התחביר זהה. כולם מביטים בדבר אחד, ברגע אחד, ומסכימים.

חמש דקות של אזהרה

נשארתי בחצר אחרי שהכדור נפל. רוב הקהל הסתלק מיד, כמו אחרי מופע זיקוקים. הכדור נח בתחתית התורן, ואיש שעמד לידי בדק את שעונו מולו, ואחר כך, נדמה לי, מול הטלפון שלו, והנהן לעצמו כאילו שניהם עברו את הבדיקה.

הכדור לא באמת נותן את השעה. לכל מי שהיה בחצר הזאת הייתה בכיס השעה המדויקת עד אלפית השנייה. הוא נותן דבר נדיר יותר: חמש דקות שבהן כמה זרים מסכימים להביט באותו הדבר, ואז רגע אחד שהוא בדיוק אותו רגע לכולם. האזהרה חשובה יותר מן הנפילה. אות שצריך להתכונן לקראתו הוא אות שסביר יותר לתפוס.

התחלתי לשמור גרסה קטנה משלי. בחמש דקות לאחת ביום עבודה אני מפסיקה לכתוב, ובאחת אני חוזרת. זה לא הופך אותי לדייקנית יותר. זה נותן ליום אמצע, וזה יותר ממה שרוב השעונים מצליחים לעשות.