השעון במטבח שלי מקדים בארבע דקות. אני יודעת את זה, כל מי שאי פעם התארח בדירה יודע את זה, ובכל זאת, בכל בוקר הוא עושה את שלו: אני מביטה בו, רואה שאיחרתי, ממהרת — ומגיעה בזמן. שעון שכולם יודעים שהוא לא מדויק אמור להיות חסר תועלת. שלי הוא החפץ השימושי ביותר בחדר.
שקר שעובד
שאלתי סביבי, וכמעט לכל מי שאני מכירה יש שעון כזה. אחותי משאירה את שעון המכונית שלה מקדים בשבע דקות. עמיתה שלי מכוונת את כל השעונים בבית לעשר דקות קדימה, חוץ מהשעון בחדר השינה, שמראה את השעה הנכונה, “כדי שאוכל לישון”. האופה ברחוב שמאחורי השוק משאיר את השעון שמעל התנור שלו מקדים בשלוש דקות, וכך הוא עושה כבר שלושים שנה, אף שלא ידע לומר לי למה.1
מה שמעניין אותי הוא שהשקר ממשיך לעבוד הרבה אחרי שגילינו אותו. אפשר היה לחשוב שידיעה שהשעון מקדים בארבע דקות תאפשר לי פשוט להפחית ארבע דקות ולהירגע. אבל לא. החיסור דורש מאמץ, ובדקות הראשונות של הבוקר אין לי מאמץ מיותר. השעון מהיר מחשבון הראש שלי, ולכן הוא מנצח.
זמן שאפשר להתווכח איתו
נדמה לי שיש כאן גם משהו נוסף. שעון שמכוון בדיוק הוא סמכות: אין מה לומר לו. שעון שטועה קצת הוא בן־לוויה. יש לו אישיות. אפשר להתווכח איתו, למלמל לעברו, לסלוח לו. הוא שייך לבית באופן שהשעה בטלפון, המדויקת עד השנייה וזהה לכולם, לעולם לא תהיה שייכת לו.
השעונים הציבוריים אמורים להיות מדויקים, וכך צריך להיות. המעבורת לא הייתה מתפקדת בלעדיהם. אבל מותר לנו שהשעונים שאנחנו מחזיקים בבית יהיו שלנו, ומשום שהם שלנו, מותר להם לטעות בדרכנו המיוחדת.
חשבתי לכוון את השעון שלי לשעה הנכונה. החלטתי שלא. עד סוף חיי אאחר בארבע דקות.
הערות
-
כששאלתי אותו שוב, הוא אמר שללחם לא משנה מה השעה, וגם לו לא — עד הקפה.
|