הרכבת האחרונה היוצאת מן העיר יוצאת בשמונה דקות לחצות, וברוב הלילות יש בה פחות נוסעים ממספר הדלתות שלה. ספרתי. ביום שלישי אחד באוקטובר היינו אחד־עשר בשישה קרונות: שתי אחיות שחזרו הביתה ממשמרת הערב, איש עם נרתיק צ’לו שנרדם כבר בתחנה הראשונה, חבורה של סטודנטים שירדו יחד בלי להיפרד, וכל השאר — כל אחת ואחד מאיתנו במושב הפונה לאחור, צופים באורות הרציפים כבים בזה אחר זה.
לפי כל חישוב, הרכבת של 23:52 לא אמורה להתקיים. אוטובוס היה עושה את העבודה בעשירית מהעלות, ושובר נסיעה במונית לאחיות היה עולה פחות. מפעילת הרכבת יודעת זאת; אחת לכמה שנים דוח של יועץ אומר זאת בטבלה.1 ובכל זאת הרכבת נוסעת, והגעתי לחשוב שהיא נוסעת משום שהיא לא באמת רכבת. היא הבטחה המודפסת בתחתית לוח הזמנים.
מה אומרת השורה האחרונה
קראו כל לוח זמנים מלמטה למעלה, ואופיו משתנה. העמודות המוקדמות עוסקות בקיבולת: כמה אנשים, באיזו תדירות, באיזו מהירות. העמודה האחרונה עוסקת במשהו אחר. היא אומרת עד כמה מאוחר מותר לך להישאר בחוץ, ועד כמה רחוק מהבית יכולה שיחה לנדוד לפני שהיא חייבת להסתיים. היא מסמנת את גבולו החיצוני של הערב.
כשחברת רכבות מבטלת את הרכבת האחרונה שלה, המתלוננים הם לרוב לא מי שנסעו בה. אלה האנשים שאולי היו נוסעים בה. האישה שאף פעם לא פספסה את הרכבת של 23:52 עדיין מתכננת את ארוחות הערב שלה סביב הידיעה שהיא יכולה לפספס אותה. בטלו את הרכבת, וארוחת הערב מסתיימת בעשר, כי עכשיו יש סיכון, והסיכון הזה מספיק.
לוח זמנים הוא רשימת שעות. השורה האחרונה שלו היא רשימת היתרים.
כתבתי את המשפט הזה על גבו של כרטיס ביום שלישי ההוא באוקטובר, ואני עדיין מאמינה בו, אף שהוא נקרא טוב יותר בחצות מאשר בבוקר.
למי היא מיועדת
האחיות הן התשובה המתבקשת, והן חשובות. עיירה שרוצה שאנשים יעבדו בלילה חייבת להם דרך להגיע הביתה, כזו שאינה תלויה במישהו שיישאר ער ויחכה. אבל גם נגן הצ’לו חשוב, וכך גם הסטודנטים, וכך גם מי שאני על הרכבת הזאת: אישה שנשארה זמן רב מדי במקום טוב. הרכבת האחרונה היא הדרך של העיירה לומר שמותר להישאר זמן רב מדי, בגבולות הסביר, פעם אחת.
יש רגע, כמה תחנות בהמשך הדרך, שבו הנהג מעמעם את האורות בקרונות הריקים כדי לחסוך בחשמל, והרכבת ממשיכה אל תוך החשכה כשרק הקרון שלנו מואר, כמו חדר שנישא אל מחוץ לבית. איש אינו מדבר. נגן הצ’לו ישן. זה המקום הציבורי ביותר שאני מכירה שבו אפשר להיות לבד לגמרי.
מחירה של הבטחה
איני מתיימרת שזו טענה שוועדת כספים תקבל. הבטחה יקרה דווקא משום שמקיימים אותה בלילות שאין בה צורך. זה מה שהופך אותה להבטחה ולא לשירות.2 ביום שבו הרכבת של 23:52 תיסע רק כשהיא מלאה, היא תחדל להיות הרכבת האחרונה ותהפוך לעוד רכבת שבמקרה נוסעת מאוחר.
אז אני סופרת את הנוסעים, ואיני מספרת לאיש מה המספר. אחד־עשר הוא מספר קטן. והוא גם בדיוק מספר האנשים הדרוש כדי למלא עיירה בידיעה שאפשר לחזור הביתה.
הערות
-
הדוח האחרון זהיר והוגן, ואורכו כארבעים עמודים. ההמלצה שלו מופיעה בפסקה השנייה; שלושים ותשעת העמודים הנותרים מסבירים למה איש לא יפעל לפיה.
-
ההבחנה הזאת באה מסבתא שלי, שאמרה אותה על מגדלורים, לא על רכבות. היא מעולם לא ראתה מגדלור; היא התכוונה לאחיה, שהתקשר בכל יום ראשון, בין שהיה לו מה לומר ובין שלא.
|