על מענה מאוחר למכתבים

קוראת כתבה לי במרץ. עניתי ביולי. התנצלות קצרה, שבאמצעה הפכה להגנה על האיחור בתשובה.

מאת Ilse Marrow · דקה אחת · לקריאה באתר

קוראת כתבה לי במרץ על המסה שלי על המעבורת. היא גדלה בגדה הרחוקה וזכרה את צופר המעבורת אחרת: שתי צפירות קצרות, אמרה, ולא אחת ארוכה, ורק בערפל. זה היה מכתב שקול ונדיב, בן שלושה עמודים, מן הסוג שכותבים בערב שלם. עניתי לה בשבוע שעבר. עכשיו יולי.

אני רוצה להתנצל בפניה כאן, בפומבי, כי הגיע לה לקבל תשובה מהר יותר. אני גם רוצה לומר מדוע איני בטוחה שהגיעה לה תשובה מהירה יותר.

קצב הדברים

רוב ההודעות שמגיעות כיום מצפות לתשובה בתוך הזמן שנדרש לשלוח אותן. מכתב כמו שלה מבקש דבר אחר. הוא נכתב לאט, בכוונה, והאיטיות שלו הייתה חלק ממה שאמר: חשבתי על זה, והייתי רוצה שגם את תחשבי על זה. תשובה שנכתבה עוד באותו ערב הייתה מנומסת. אבל היא הייתה גם מעין סירוב, דרך לסגור את העניין במקום להיכנס אליו.

אז נכנסתי לעניין. חזרתי אל המעבורת. שאלתי את איש הצוות על אותות ערפל, והוא הביט בי כאילו שאלתי אם סירות צפות, ואז הסביר לי באריכות שהיא צדקה.¹ שאלתי שניים מהשחיינים הוותיקים, שלא הסכימו זה עם זה וגם לא איתה. קראתי את תקנות הנמל, שאינן מכריעות דבר והן ארוכות מאוד. עד שכתבתי לה בחזרה, כבר הייתה לי תשובה טובה יותר מזו שהייתי שולחת במרץ, ושלוש שאלות חדשות להוסיף בסופה.

כלל קטן

אינני רוצה להפוך את אי־הסדר שלי למעלה. יש מכתבים שצריך להשיב עליהם מיד, וגם בהם נכשלתי. אבל התחלתי לדבוק בכלל אחד, ששאלתי מחבר שמחזיק חנות ספרים: להשיב במהירות להודעה קצרה ולאט למכתב איטי, ולעולם לא להפך.

היא כתבה לי בחזרה שהתשובה שלי הגיעה בבוקרו של היום החמים הראשון בשנה. היא אמרה שהיה שווה לחכות. אני חושדת שהיא אמרה זאת מתוך טוב לב. ובכל זאת, אני שומרת את המכתב.