רשימות

האיש עם נרתיק הצ’לו היה שוב ברכבת של 23:52. הוא ישן מהתחנה הראשונה, כמו בפעם הקודמת, יד אחת מונחת על הנרתיק, כאילו הוא עלול להסתלק בלעדיו. ראיתי אותו כבר ארבע פעמים ומעולם לא ראיתי אותו ער, והחלטתי שאיני רוצה לדעת היכן הוא מנגן. יש נוסעים קבועים שעדיף להשאיר בגדר מזג אוויר.

אחרי המאמר על שעון המטבח שלי, קוראים שלחו לי סיפורים על השעונים הלא מדויקים שלהם: כאלה שממהרים, כאלה שמפגרים, ובמקרה אחד שעון שהולך לאחור בכוונה. הסטייה הנפוצה ביותר היא חמש דקות. השיא הוא עשרים ושתיים — של קוראת שאומרת שמעולם לא איחרה, ואף פעם אחת לא ידעה מה השעה. אני לא מפרסמת שמות. כל אחד מהשעונים האלה הוא סוד משפחתי.

השעון הגדול באולם התחנה עושה דבר שלא הבחנתי בו עד האביב הזה: מחוג השניות שלו מתקדם מעט מהר יותר מקצב של שנייה לשנייה, ואז נעצר בראש הדקה וממתין, דומם לחלוטין, לאות שמגיע ממקום אחר. ואז מחוג הדקות קופץ, והשעון מתחיל שוב. הוא שומר על הזמן בכך שהוא טועה לרגע, ואז מסתנכרן. אני יכולה לחשוב על דרכים גרועות יותר לחיות.

הרוח הקרה ירדה מן הרמה במהלך הלילה, ובבוקר היה מפלס הנמל נמוך בעשרים סנטימטרים ממה שהבטיחה טבלת הגאות. על המדרגות הישנות ליד שוק הדגים הופיע פס ירוק שאיש לא ראה מאז החורף שעבר. בפינת טבלת הגאות שבחלון המשרד הודבק הפתק בכתב יד, אותן שלוש מילים כתמיד. נער העתיק אותן למחברת. לא עצרתי בעדו.

השבוע קניתי קובץ מסות משומש במחיר של קפה. שלושה קוראים שונים כתבו בשוליו במשך מה שנראה כחמישים שנה: אחד בעט נובע, וכולו סימני שאלה; אחד בעיפרון, שמותח קווים מתחת וכותב ״כן״; ואחד בעט כדורי, שמתקן את האחרים. הקורא שכותב בעט כדורי תמיד צודק, ואני מחבבת אותו הכי פחות. הספר טוב יותר בזכות שלושתם.

המאפייה שמאחורי השוק סגורה בימי ראשון. ובכל זאת, בתשע ורבע, שני חלונות ברחוב נפתחים, ונשארים פתוחים דקה, ושוב נסגרים. צפיתי בזה קורה שלושה ימי ראשון ברציפות. איש לא חיכה ללחם. הם חיכו לפעמון, מכוח ההרגל, וכשהוא לא צלצל חזרו לשגרת הבוקר שלהם מעט מאוכזבים, ואני חושבת, מעט רגועים יותר מן הידיעה שלשבוע יש מתווה.

כשפיניתי מגירת מטבח מצאתי לוח זמנים של אוטובוסים משנת 2009, מקופל לשמונה חלקים ורך כבד. כל הקווים שמופיעים בו עדיין פועלים. אף אחד מהם לא באותן שעות. קו 14 נהג לצאת שבע דקות אחרי השעה העגולה; עכשיו הוא יוצא שתים־עשרה דקות אחריה. מתישהו בין אז לעכשיו התקיימה פגישה, וחמש דקות מבוקריהם של כולם הוזזו, ואיש אינו זוכר שהסכים לכך.

אדם שגדל בחוף הרחוק כתב לי לספר שבערפל המעבורת משמיעה שתי צפירות קצרות, ולא צפירה ארוכה אחת. איש צוות הסיפון מאשר זאת. הצפירה הארוכה מיועדת לבקרים בהירים. תיקנתי את המסה ואני אסירת תודה: אין כמו תיקון כדי להוכיח שמישהו קרא עד הסוף.